איך בוחרים מטפל למתבגר שלא רוצה טיפול

אפשר לחייב הגעה, אי אפשר לחייב טיפול. אם יש סיכון, מחייבים הערכה מקצועית. אם אין, לרוב עדיף להתחיל בהדרכת הורים, שמשנה את הדינמיקה בבית גם בלי שהמתבגר בחדר. לא פעם הוא מצטרף בהמשך.

המקובל הוא דיווח על תהליך ולא על תוכן: על מה עובדים, האם יש התקדמות, ומה יעזור מצדכם. חריג לכך הוא סכנה ממשית, שבה למטפל יש חובה לפעול, וזה צריך להיאמר מראש לשני הצדדים.

המדד המעשי הוא תפקוד ומשך. שינויים במצב רוח שנמשכים ימים ולא פוגעים בלימודים, בחברים ובשינה, הם לרוב חלק מהגיל. ירידה תפקודית מתמשכת של שבועות, נסיגה חברתית מלאה או שינוי חד בשינה ובאכילה מצריכים הערכה.

אין כלל, ויש העדפה. אם למתבגר יש העדפה, שווה לכבד אותה, כי היא מגדילה את הסיכוי שהוא ידבר. זו אחת מהבחירות הקטנות שכדאי לתת לו.

לרוב כן, ולעיתים אף טוב יותר, כי המסך מוריד מבוכה ומאפשר שליטה. החיסרון הוא הסחות דעת ופרטיות בבית. אם אין חדר שאפשר לסגור, פרונטלי עדיף.